החלטה בתיק ת"א 45-10

הקדמה :

לפני בקשה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") לתיקון טעות שעל פי הנטען נפלה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 9/10/12 שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, ככל שעניינו הקביעה כי הסכום הפסוק ישולם מתוך נכסי עיזבון המנוח עקל תורכי אבו טפלה ז"ל (להלן: "העיזבון").

במסגרת הבקשה עותר המבקש - הוא התובע בתיק זה - לתקן את פסק הדין, כך שייקבע כי פסק הדין מחייב את כל הנתבעים, יחד ולחוד, ולא את העיזבון, כפי שנקבע.

טענות הצדדים :

לטענת המבקש, על פי הצעת בית המשפט במהלך הדיון מתאריך 22/2/12, אשר הועלתה על הכתב במעמד הדיון, ובהתבסס על הסכמת הצדדים לסיום התיק, אשר נסמכה על פרוטוקול הדיון מאותה ישיבה, התוספת בפסק הדין שבמסגרתה נקבע כי הסכום הפסוק בתיק ישולם מתוך נכסי העיזבון הוספה בניגוד להסכם הדיוני בין הצדדים ותוך חריגה מסמכות, כך שיש להורות על ביטולה. המבקש מוסיף וטוען כי הוסכם שכל הנתבעים יחויבו ביחד ולחוד על פי פסק הדין, כפי שעולה מהצהרות הצדדים ובאי כוחם, כמו גם מיתר הנסיבות האופפות את התיק. מבחינה מעשית, טוען המבקש כי הוספת הפיסקה המטילה את חובת התשלום על העיזבון בלבד, מובילה ל"תיחום" פסק הדין למשיבה מס' 2 בלבד, שהיא היורשת היחידה של המנוח. עוד טוען המבקש כי במהלך הדיון אף הודיע ב"כ המשיבים כי הנתבעים "מתכוונים לשלם" ואף ביקש פריסה לתשלומים להקלת ביצועו של פסק הדין. המבקש טוען כי הסכמתו להסדר הדיוני ניתנה בהסתמך על כך שיוכל לפעול לגביית הסכום מכל הנתבעים, ולדידו, כדי להוביל לסיום התיק ברוח זו אף ערך "קיצוצים" משמעותיים בעילות התביעה ובסכומים הנתבעים על ידו. לדידו של המבקש, הותרת פסק הדין בנוסחו הנוכחי יש בה כדי לקפח אותו, לפגוע בזכויותיו ולהביא לכך שלא יוכל לגבות את הסכום שנפסק לזכותו בפסק הדין. על פי הנטען, בסיס ההסכמה בין הצדדים היה כי הנתבעים כולם יחויבו בפסק הדין, כך שלא יעלה על הדעת שמי מהם יופטר במסגרת פסק הדין מהתחייבותו, לפי הסדר הפשרה. בשולי דבריו, טוען המבקש כי חרף הוראות פסק הדין, טרם הועבר לידיו תשלום כלשהו ופסק הדין למעשה לא קוים עד כה. בד בבד, מבהיר המבקש כי הוא אינו מבקש להשיג על יתר קביעותיו של בית משפט זה בפסק הדין והבקשה עניינה התוספת בפסק הדין שעניינה הטלת התשלום על פי פסק הדין על העיזבון - הא ותו לא.

אי לכך עותר המבקש לבטל את פיסקת ההבהרה בפסק הדין שתחילתה במילים "יובהר כבר כאן" וסופה במילים "עד כדי חלקו בעיזבון". כן עותר המבקש לקבוע כי חיובי פסק הדין חלים על כל הנתבעים, ביחד ולחוד.

מנגד, לטענת המשיבים, יש לדחות את הבקשה. המשיבים טוענים כי לא קיימת בסדרי הדין הוראה המאפשרת תיקון טעות מעין זו, שכן לא מדובר בטעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס וכיוצ"ב טעויות שניתן לתקנן במסגרת בקשה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אלא בפיסקה שהוספה לפסק הדין בעניין מהותי היורד לשורשו של עניין - שאלת זהות החייב על פי פסק הדין. בנוסף, טוענים המשיבים כי כוונת הצדדים, למצער כוונתם הם, הייתה ברורה, וכי ברור היה שהכוונה היא לחיוב עיזבון המנוח בלבד. לשיטתם, מקום בו מדובר בתביעה כספית נגד אדם שנפטר, ברור מאליו שהחוב לאחר מות החייב העיקרי יעבור לעיזבונו. המשיבים מדגישים כי כבר בכתב ההגנה ציינו כי ככל שהתביעה תתקבל, כי אז יש לחייב את העיזבון בלבד ו/או את יורשי המנוח בתשלום. עוד מדגישים המשיבים כי המסמכים הקשורים בצו הירושה הועברו לב"כ המבקש זה מכבר. בנוסף לכך, לטענת המשיבים, במסגרת סיכומיהם ייחדו פרק שלם לשאלת צו הירושה ומעמדם ביחס לחיוב אפשרי בפסק הדין, תוך שהם מדגישים כי לאור צו הירושה, יש לדחות את התביעה נגד המשיבים 3-6 ולחייב את הנתבעים 1-2 בלבד. על פי הנטען, המבקש מצדו לא הגיב לטענות אלה בדבר מעמד המשיבים בתביעה, שהועלו כאמור בכתבי הטענות מטעמם לאורך כל הדרך, ותחת זאת בחר להמתין לקבלת פסק הדין. באשר לטענת המבקש כי הסכים לצמצום משמעותי בפיצוי הנתבע על ידו כדי לסיים את התיק באופן שהמשיבים כולם יחויבו לשאת בתשלום כלפיו, טוענים המשיבים כי אין לכך בסיס בנסיבותיו של תיק זה. המשיבים טוענים עוד כי המדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, וגם נתון זה צריך להילקח בחשבון. לסיום מדגישים המשיבים כי מעולם לא הסכימו לכך שהחיוב יהיה נגדם יחד ולחוד, ולהיפך, הם אף הבהירו בכל הזדמנות כי הנתבע האמיתי בתיק ומי שאמור לשאת בחוב שייפסק, אם בכלל, הוא עיזבון המנוח, שהוא החייב על פי דין בתביעה זו.

אי לכך עותרים המשיבים לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקש בהוצאות.

דיון והכרעה :

בפתח הדברים אעיר כי לא נעלמה מעיני טענת הנתבעים שלפיה אין מקום להיזקק לבקשה מעין זו לתיקון טעות בפסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, מקום בו עסקינן בחלק מהותי בפסק הדין שעניינו זהות הגורם החב בתשלום החוב הפסוק, בהתחשב בכך שתיקונים מהותיים בפסק דין, ניתן להביא רק בדרך של ערעור (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), בעמ' 383). טענה זו אכן טענה ראויה היא.

עם זאת, הואיל ובמסגרת הערעור שהגיש המבקש על פסק הדין, אשר נידון במסגרת ע"א 8415/12 בפני כב' השופט עמית, הסכימו הצדדים לקבל את המלצת בית המשפט שלפיה יוארך למבקש המועד להגשת בקשה לתיקון או הבהרת פסק הדין, בהינתן הטענות המועלות על ידו, אדון בבקשה לגופה, בהתעלם משאלת סמכותו של בית משפט זה להורות על התיקון המבוקש.

השאלה מיהו הגורם שאמור לחוב, בסופו של יום, בפסק הדין, הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים עוד בתחילת הדרך.

כך, בכתב התביעה שהוגש עוד ביום 7/2/10 טען המבקש, בין היתר, כי יש לחייב את המשיבים להחזיר לעיזבון כל נכס או זכות שקיבלו ואשר שייכים לעיזבון, ככל שנכסי העיזבון או חלק מהם חולקו, ולהורות למשיבים לשלם מתוך נכסי העיזבון את סכום התביעה, יחד ולחוד (סעיפים 15 ו- 19 לכתב התביעה). מנגד, המשיבים בכתב ההגנה טענו כי ככל שיחויב העיזבון בסכום כלשהו, כי אז אין להשית עליהם את תשלום החוב האמור, ולחילופין כי אין לחייבם בכל סכום מעבר למה שיקבלו מהעיזבון, אם בכלל. כן הדגישו המשיבים כי העיזבון טרם חולק וכי אינם יודעים על נכסים כלשהם שהותיר המנוח אחריו לעיזבונו (סעיפים 15 ו- 16 לכתב ההגנה).

בהצעת בית המשפט נושא הדיון מיום 22/2/12 (מועד בו היה התיק קבוע לשמיעת עדים) נרשמו הדברים מפי ב"כ הצדדים כך:

"שמענו את הצעת בית המשפט, לפיה מוצע כי הנתבעים יחזירו לתובע מחצית התמורה ששולמה על ידי התובע על פי ההסכם משנת 1998, בצירוף הוצאות משפט לפי שיקול דעתו של בית המשפט...".

(ההדגשה שלי - ע"ע)

ממהלך הדיון ועל סמך התנהלות המשיבים לאחר שניתנה הצעה זו (לרבות העובדה שבמהלך הישיבה שנקבעה ליום 27/2/12, מספר ימים לאחר שנמסרה ההצעה, הודיע ב"כ המשיבים כי אחד המשיבים מתנגד להצעה, ולאחר מכן שב ואשרר את הסכמתו), התקבל הרושם כי המשיבים מתכוונים לשאת בתשלום סכום פסק הדין בעצמם.

הצדדים לא ביקשו להבהיר הצעה זו בכל הנוגע לזהות הגורם האמור לשאת בתשלום החוב הפסוק, ומסרו את הסכמתם לכך שיינתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, לפי המתווה שפורט באותו דיון (ראו בהקשר זה גם הודעת ב"כ התובע מיום 13/3/12 שבה ציין כי "הצעת ביהמ"ש מפורטת וברורה דיה").

עם זאת, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בסוגיות שנותרו פתוחות להכרעה, התברר כי לא היו תמימי דעים בשאלת הגורם שאמור לשאת בתשלום על פי פסק הדין, ולמרות זאת, אף אחד מהם לא טען כי בנסיבות אלה המדובר בחריגה מהסכמות הצדדים כפי שגובשו או כי יש לבטל את ההסדר הדיוני, וכל צד נותר עם טענותיו.